משפחה.

מול המשפחה אנחנו חוזרים לפעמים לגרסאות ישנות של עצמנו. ביקור אחד - ואנחנו שוב בני חמש עשרה. תפקידים שחולקו מזמן ואף אחד לא זוכר מתי: האחראית, המפשרת, זאת שתמיד מגיעה, זה שלא עושה עניין.

ציפיות שלא נאמרות בקול. השוואות שקטות. אשמה על מרחק, או עייפות מקרבה שאין בה מקום. ולפעמים סתם שיחה רגילה שנגמרת בטריקה פנימית שקטה שאף אחד חוץ מאיתנו לא שמע.

אפשר לאהוב את המשפחה מאוד - ועדיין לצאת ממפגשים איתה עם פחות אוויר ממה שהגענו.