Likability: אולי הדרך להיות אהובים יותר מתחילה בלנסות פחות להיות אהובים

"אנחנו נכנסים למפגש חדש ושואלים את עצמנו: 'האם יאהבו אותי?'. אבל יכול להיות ששאלה חברתית שימושית יותר היא: 'האם האדם שמולי מרגיש שאני שמחה לפגוש אותו?'"

יש משהו קצת אכזרי ברצון להיות אהובים. ככל שזה חשוב לנו יותר, כך אנחנו יכולים להיות עסוקים יותר בעצמנו דווקא ברגע שבו אנחנו רוצים להתחבר למישהו אחר.

האם אני מדבר יותר מדי?
האם הייתי מצחיקה?
למה הוא הסתכל לשם?
אולי הייתי צריכה להגיד משהו אחר.
האם הם יזמינו אותי שוב?

אנחנו נמצאים בשיחה עם אדם אחר, אבל חלק גדול מתשומת הלב עסוק בניסיון לצפות איך אנחנו נראים מתוכה.

וזה לא מוזר. להיות מקובלים חברתית חשוב לנו. אבל המחקר על likability, חיבה בין־אישית ורושם ראשוני מציע כמה רעיונות מעניינים שמערערים על הדרך שבה אנחנו בדרך כלל מנסים להשיג אותה.

Vanessa Van Edwards, מייסדת Science of People, הפכה חלק מהרעיונות האלה לפופולריים דרך הספרים והתוכן שלה. אחד המסרים שהיא חוזרת עליהם הוא להיות First Liker: במקום לחכות לראות אם האדם האחר אוהב אותנו, להיות הראשונים שמשדרים עניין וחיבה.

ואולי יש כאן רעיון הרבה יותר עמוק מטכניקה חברתית: כשאנחנו מפסיקים למדוד כל הזמן אם קיבלנו חיבה, מתפנה לנו מקום לתת אותה.

קודם כל: אנחנו כנראה עושים רושם טוב יותר ממה שאנחנו חושבים

אחד המחקרים היפים בתחום קיבל את השם The Liking Gap.

בסדרה של מחקרים, אנשים שניהלו שיחות עם אנשים חדשים התבקשו להעריך כמה האדם השני אהב אותם ונהנה מהשיחה. באופן עקבי, אנשים נטו להמעיט במידה שבה הצד השני אהב אותם.

האפקט נמצא אצל זרים שנפגשו במעבדה, אצל סטודנטים שהכירו שותפים חדשים במעונות ואפילו אצל אנשים שהשתתפו יחד בסדנת התפתחות אישית.

זה לא אומר שכל אדם שפגשנו התאהב באישיות שלנו בסתר. אבל זה כן מציע משהו על המנגנון שלנו:

אנחנו יוצאים משיחה עם גישה לכל הביקורת העצמית שלנו. האדם האחר לא.

אני זוכרת את הרגע שבו גמגמתי. את הבדיחה שלא יצאה. את השנייה הארוכה מדי שבה לא ידעתי מה לומר. הוא אולי זוכר שיחה נעימה עם אדם שנראה לו מעניין.

אנחנו משווים את החוויה הפנימית המלאה שלנו לרושם החיצוני שקיבלנו ממנו, ואז מופתעים כשאנחנו יוצאים פחות טוב בהשוואה.

Vanessa Van Edwards קוראת לזה First Liker

Van Edwards אוהבת להביא סיפור על מחקר של Van Sloan בקרב אלפי תלמידי תיכון. לדבריה, המאפיין שבלט אצל התלמידים הפופולריים ביותר היה שהם עצמם דיווחו שהם אוהבים מספר גדול יותר של תלמידים אחרים. היא מתרגמת את הרעיון הזה לעיקרון: Be the first liker.

את הסיפור הספציפי הזה הייתי קוראת בזהירות כמקור פופולרי, משום שקשה יותר לאתר את הפרסום האקדמי המקורי מאחורי הנתונים כפי שהם מוצגים בתוכן שלה. אבל הרעיון הרחב יותר בהחלט לא עומד לבדו.

כבר במחקרים מוקדמים נמצא שאנשים שנתפסו כמי שנותנים הערכות חיוביות יותר לאחרים נטו בעצמם להיתפס כחביבים יותר, גם כשהאפקט לא הוסבר רק על ידי דמיון בעמדות. מחקרים נוספים על reciprocity of liking מצביעים על מנגנון פשוט למדי: כשאנחנו מרגישים שמישהו אוהב אותנו ושיש לו כוונות חיוביות כלפינו, אנחנו נוטים להשיב בחיבה.

במילים אחרות: לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בשאלה אם האדם שמולי מחבב אותי, שאנחנו שוכחים לתת לו מידע לגבי השאלה המקבילה: האם אני מחבבת אותו?

והנה המלכודת: "להראות שאני אוהבת" אינו אותו הדבר כמו לרצות

כאן חשוב לעשות הפרדה. כי ברגע שאנחנו אומרים "אנשים אוהבים אנשים שאוהבים אותם", קל מאוד להפוך את זה למדריך לריצוי.

תחמיאו לכולם. תסכימו. תחייכו. תגרמו לאדם השני להרגיש נפלא.

רק שזה בדיוק המקום שבו likability יכולה להפוך מעקרון של קשר לאסטרטגיה של אישור.

חום אינו ביטול עצמי.

אפשר לשדר לאדם "אני שמחה לפגוש אותך" מבלי לשדר "אני מסכימה עם כל מה שאתה אומר." אפשר להיות סקרנים בלי להעמיד פנים. אפשר להחמיא על משהו שאנחנו באמת מעריכים בלי להפוך כל אינטראקציה לקמפיין יחסי ציבור. ואפשר אפילו לא לחבב אדם מסוים.

המטרה אינה להפוך להיות מישהו שכולם אוהבים. גם כי זה בלתי אפשרי. ובעיקר כי המחיר של הניסיון יכול להיות שלא יישאר מספיק מאיתנו בתוך האינטראקציה.

אנשים לא שואלים רק "האם אני אוהב אותו?"

אחד המודלים החשובים בחקר תפיסה חברתית מציע שאנחנו מעריכים אנשים במידה רבה לאורך שני ממדים: warmth ו־competence.

בפשטות: האם הכוונות שלך כלפיי טובות? והאם אתה מסוגל לעשות את מה שאתה מתכוון לעשות?

Susan Fiske, ‏Amy Cuddy ו־Peter Glick תיארו את שני הממדים האלה כבסיסיים מאוד בשיפוט החברתי שלנו. מחקרים נוספים מצאו שבמצבים רבים הערכות הקשורות לחום ולכוונות אפילו מקבלות קדימות קוגניטיבית על פני הערכת יכולת.

וזה מסביר משהו שאנחנו מכירים אינטואיטיבית. אדם יכול להיות מבריק, אבל אם הוא גורם לנו להרגיש שהוא מזלזל בנו, יהיה קשה להתחבר אליו. מצד שני, אדם יכול להיות מקסים וחם, אבל בהקשר מקצועי מסוים אנחנו עדיין צריכים לדעת שאפשר לסמוך עליו שיעשה את העבודה.

Van Edwards משתמשת בחום וביכולת הרבה גם בעבודה שלה על כריזמה. אבל מה שמעניין כאן הוא לא למצוא את יחס הזהב שבו נהפוך לכריזמטיים. אלא להבין ש־likability אינה "להיות הכי נחמד בחדר".

אנחנו יכולים להיות נעימים ובעלי גבולות. חמים ובטוחים. מתעניינים באדם אחר ובאותו הזמן לא להקטין את עצמנו.

לפעמים החיבה שאנחנו מרגישים הרבה פחות ברורה מבחוץ ממה שנדמה לנו

יש עוד הטיה מעניינת בשם Signal Amplification Bias.

מחקר על פחד מדחייה מצא שאנשים יכולים להאמין שמחוות החיזור או העניין שלהם ברורות יותר לצד השני מכפי שהן באמת. ככל שהפחד מדחייה היה משמעותי יותר, כך אנשים נטו יותר לחשוב שהאדם השני "בטח מבין" את העניין שהם משדרים, גם כאשר ההתנהגות עצמה הייתה הרבה יותר מאופקת.

המחקרים האלו עסקו בהקשר רומנטי, ולכן לא כדאי להכליל מהם לכל מערכת יחסים. אבל הרעיון מוכר מאוד גם מחיי היומיום:

"ברור שהיא יודעת שאני מעריכה אותה."
"הוא יודע שאני שמח לראות אותו."
"אני בטוח שהם מבינים שאני רוצה להיות חלק."

אבל איך? כי חשבנו על זה?

אנחנו חווים את הכוונה שלנו מבפנים ולכן היא מרגישה עצומה. האדם שמולנו רואה רק את ההתנהגות. לפעמים מה שנראה לנו כמו חיבה מאוד ברורה מרגיש מבחוץ כמו נימוס.

וזה מחזיר אותנו ל־First Liker בצורה קצת אחרת. לא "תגרום לכולם לאהוב אותך". אלא: אם אתה באמת שמח לראות מישהו, תן לזה קצת יותר סיכוי להיות נראה.

ומה קורה כשאנחנו מנסים חזק מדי להיות Likable?

נניח שאני נכנסת לפגישה וכל המטרה שלי היא שיאהבו אותי.

אני מתחילה לנטר. האם הם צחקו? האם דיברתי יותר מדי? האם כדאי לי להסכים? האם המשפט הזה נשמע חכם?

בשלב מסוים, החדר מלא באנשים אבל אני עסוקה בעיקר בגרסה שלי שאני מנסה לנהל.

וכאן מופיע הפרדוקס: הניסיון להיות אהוב יכול להפוך אותנו לפחות זמינים לדבר שבדרך כלל יוצר חיבה מלכתחילה: קשר אמיתי עם האדם שמולנו.

סקרנות. תגובה. הקשבה. הומור. עניין. היכולת להתלהב ממשהו שהוא אמר במקום לתכנן את המשפט הבא שלי.

אולי אחת הדרכים להרגיש נוח יותר חברתית אינה ללמוד עוד עשרים "טריקים של כריזמה". אולי היא להזיז חלק מתשומת הלב מ"איך אני עובר?" ל"מי האדם הזה?"

אז איך הופכים להיות יותר Likable?

אני לא בטוחה שזו אפילו השאלה שהייתי רוצה שניקח מהמחקרים. אפשר להתחיל ממשהו פחות שאפתני.

• כשאני נכנס לאינטראקציה, כמה מתשומת הלב שלי נמצאת באדם שמולי וכמה בבדיקה של עצמי?
• כשאני מחבב מישהו, האם הוא באמת יכול לדעת את זה מההתנהגות שלי?
• האם אני מנסה להיות נעים, או מנסה למנוע כל אפשרות שמישהו לא יאהב אותי?
• איפה הרצון להיות אהוב גורם לי להסכים לדברים שאני לא באמת חושב?
• מה היה משתנה בשיחה אם במקום לנסות להרשים, הייתי מנסה למצוא דבר אחד שבאמת מסקרן אותי באדם שמולי?

כי יש הבדל גדול בין להיות אדם שקל לחבב לבין לחיות בניסיון מתמיד להיות חביב על כולם. הראשון מאפשר קשר. השני יכול להפוך מהר מאוד לעבודה במשרה מלאה.

אולי likability מתחילה פחות בשאלה "איך לגרום להם לאהוב אותי?", ויותר ביכולת שלנו להיכנס לחדר, לראות באמת אנשים אחרים, ולא לפחד לתת להם לדעת שראינו.

ובשביל זה אני כאן.