הצבת גבולות: גבול טוב לא אומר לאחרים מה לעשות. הוא אומר מה אני אעשה

"גבול בריא לא נועד לגרום לאדם אחר להתנהג כפי שאנחנו רוצים. הוא עוזר לנו להחליט איפה אנחנו עומדים, במה אנחנו מוכנים להשתתף – ומה נעשה כשמשהו כבר לא מתאים לנו."

יש רגעים קטנים שבהם אנחנו יודעים שהתשובה שלנו אמורה להיות "לא" – ובכל זאת שומעים את עצמנו אומרים "כן".

חבר מבקש טובה שאין לנו באמת זמן לעשות. מישהו בעבודה שולח הודעה בשעה שכבר רצינו לסיים את היום, ואנחנו עונים "רק כדי לא להשאיר אותו בלי תשובה". בן משפחה שואל שוב שאלה שכבר מזמן לא נעים לנו לענות עליה. מישהו משנה תוכניות ברגע האחרון – ואנחנו אומרים "אין בעיה", למרות שיש בעיה.

לא תמיד קורה משהו דרמטי. אף אחד לא בהכרח "עבר לנו את הגבול". לפעמים פשוט עברנו אותו בעצמנו.

ואז מגיע החלק המוכר: אנחנו עושים את הדבר שלא רצינו לעשות, מתעייפים, מתעצבנים, מתרחקים – ולפעמים אפילו כועסים על האדם השני על כך שלא הבין לבד.

אבל אולי הוא לא היה אמור להבין לבד. אולי חלק מהאחריות שלנו בתוך מערכת יחסים הוא לא רק להיות קשובים לאחרים – אלא גם להיות ברורים מספיק כדי שהם יוכלו להכיר אותנו.

קודם כל: מהו בכלל גבול?

המילה "גבולות" יכולה להישמע קצת קשוחה. כאילו אנחנו מסמנים קו, מקימים חומה ומודיעים לעולם: עד כאן. בפועל, גבולות בריאים יכולים להתייחס לזמן שלנו, למרחב הפיזי, לפרטיות, לרגשות, לעבודה, לכסף, לאופן שבו מדברים איתנו ולדברים שאנחנו מוכנים או לא מוכנים לעשות.

ב־Cleveland Clinic מסבירים שהצבת גבולות מתחילה דווקא במודעות עצמית: לפני שאפשר לתקשר לאחר מה מתאים לנו, צריך לדעת מה מתאים לנו.

וזה הבדל חשוב. כי הרבה פעמים אנחנו מתחילים מהשאלה: "איך לגרום לו להפסיק?" אבל גבול מתחיל בשאלה אחרת: "מה אני אעשה אם זה ימשיך?"

ניקח למשל שיחה שבה האדם שמולנו מתחיל לצעוק. "אל תצעק עליי" היא בקשה לגיטימית לחלוטין. אבל היא עדיין תלויה באדם השני. לעומת זאת: "אם השיחה עוברת לצעקות, אני אעצור אותה ונמשיך כשנוכל לדבר אחרת" – כבר מגדיר משהו שנמצא בידיים שלנו.

כך גם בעבודה. "אל תשלחו לי דברים בערב" יכול להיות הסכם מצוין בתוך צוות. אבל הגבול האישי יכול להיות: "אחרי 19:00 אני לא בודקת הודעות עבודה. אחזור לזה בבוקר".

גבול טוב מבהיר איפה נגמרת האחריות של האדם האחר – ואיפה מתחילה האחריות שלנו.

גם ב־Mayo Clinic מתייחסים לעיקרון הזה: איננו שולטים במה שאחרים חושבים, מרגישים או עושים; אנחנו כן אחראים לאופן שבו אנחנו מגיבים, פועלים ומשתתפים במערכת היחסים.

זה נשמע פשוט. בפועל, עבור הרבה אנשים – זה אחד הדברים הקשים ביותר לעשות.

לפעמים קשה לנו להציב גבול לא בגלל האדם שמולנו – אלא בגלל מה שהגבול אומר עלינו

דמיינו אדם שהתרגל במשך שנים להיות "זה שאפשר לסמוך עליו". הוא עוזר. הוא מתגמש. הוא לא עושה עניין. הוא נשאר עוד קצת. עונה גם כשלא נוח. מתאים את עצמו.

עם הזמן, זו כבר לא רק התנהגות. זו זהות. "אני אדם מתחשב." "אני לא מהאנשים שעושים סיפור." "אני תמיד שם בשביל אנשים שאני אוהב."

ואז מגיע רגע שבו הוא רוצה לומר: "היום אני לא יכול". לכאורה, ארבע מילים פשוטות. אבל מתחתיהן יכולה להסתתר שאלה גדולה בהרבה: אם אני לא עושה את מה שמבקשים ממני – האם אני עדיין אדם טוב?

כאן הצבת גבולות מתחילה להרגיש הרבה יותר מסוכנת. כי אנחנו כבר לא רק מסרבים לבקשה. אנחנו מסתכנים בכך שמישהו יתאכזב, יחשוב עלינו משהו, יכעס, יתרחק – או פשוט לא יכיר את הגרסה החדשה שלנו.

וזה מסביר למה אנשים שמבינים מצוין בשכל שהם צריכים להציב גבולות עדיין לא עושים זאת. הבעיה אינה תמיד לדעת מה לומר. לפעמים הבעיה היא להסכים לשאת את האפשרות שהאדם השני לא יאהב את מה שאמרנו.

גבולות ואוטונומיה אינם ההפך מקרבה

קל לחשוב שמערכת יחסים טובה היא מערכת שבה אנחנו מתחשבים זה בזה ככל האפשר. וזה נכון. אבל יש הבדל בין התחשבות לבין ויתור קבוע על עצמנו.

מחקרים על אוטונומיה וקונפליקטים בזוגיות מצאו קשר בין תחושת אוטונומיה בתוך מערכת היחסים לבין תגובות פחות הגנתיות, יותר הבנה וסיפוק גבוה יותר לאחר מחלוקות.

במילים אחרות: קרבה טובה אינה דורשת משני אנשים להיעלם זה בתוך זה. להפך. מערכת יחסים יכולה להיות קרובה יותר כששני האנשים יודעים מי נמצא בתוכה.

גם בער"ן מתארים גבולות בריאים לא כחומה שמפרידה בין אנשים, אלא כמבנה שמאפשר להגן על עצמנו ובמקביל להישאר בקשר.

וזאת נקודה שכדאי להתעכב עליה: גבול אינו סוף הקשר. לפעמים הוא מה שמאפשר לקשר להמשיך בלי שאנחנו ניעלם בתוכו.

"אבל אני מרגיש/ה רע כשאני אומר/ת לא"

אחת המלכודות המעניינות סביב הצבת גבולות היא שאנחנו משתמשים בתחושה שלנו אחרי שהצבנו אותם כדי להחליט אם הם היו נכונים. אמרתי "לא". אני מרגישה אשמה. מסקנה: כנראה לא הייתי צריכה להגיד לא.

אבל אשמה אינה תמיד הוכחה לכך שעשינו משהו לא בסדר. לפעמים היא פשוט מופיעה משום שעשינו משהו שאנחנו לא רגילים לעשות.

אם במשך שנים התרגלתי להיות זמינה תמיד, חוסר זמינות יכול להרגיש אנוכי. אם התרגלתי לפתור לכולם בעיות, לתת לאדם אחר להתמודד בעצמו יכול להרגיש כמו נטישה. אם למדתי שקונפליקט הוא דבר שצריך להימנע ממנו בכל מחיר, אפילו בקשה לגיטימית יכולה להרגיש תוקפנית.

התחושה אמיתית. הפרשנות שלה לא תמיד מדויקת. במקום לשאול רק "האם אני מרגישה רע?", אפשר לשאול: "האם פעלתי בניגוד לערכים שלי – או שפשוט מישהו אחר לא קיבל את מה שרצה?" אלה שתי שאלות שונות מאוד.

לפעמים אנחנו מציבים גבול – ואז מיד מבטלים אותו בהסבר

יש עוד דרך מעניינת שבה אנחנו מנסים להציב גבולות מבלי ממש להציב אותם. אנחנו מסבירים. ומסבירים. וממשיכים להסביר.

"אני ממש מצטערת, פשוט השבוע היה לי מטורף, ויש לי מחר משהו מוקדם, ואם זה היה ביום אחר באמת שהייתי מגיעה, ואני מקווה שאתה לא נפגע…"

למה אנחנו עושים את זה? כי חלק מאיתנו עדיין מנסה להשיג דבר שאי אפשר תמיד להשיג: גם לומר "לא" – וגם לוודא שהאדם השני מרגיש כאילו אמרנו "כן".

הסבר יכול להיות מתחשב, והוא בהחלט יכול לעזור בתוך קשר. אבל כאשר אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לבנות תיק משפטי שלם כדי להצדיק העדפה, צורך או מגבלה – אולי שווה לבדוק מה אנחנו בעצם מבקשים מהאדם השני. לא רק להבין את הגבול. אלא לאשר לנו שמותר לנו שיהיה לנו אותו.

ולפעמים זה בדיוק המקום שבו העבודה היא לא למצוא ניסוח משכנע יותר – אלא להסכים לכך שהגבול שלנו לא חייב לעבור הצבעה.

מצד שני: "זה הגבול שלי" אינו כרטיס חופשי

בעידן שבו המילה "גבולות" הפכה נפוצה מאוד, כדאי לומר גם את הצד השני. לא כל דבר שאנחנו לא אוהבים הוא הפרת גבול. לא כל אי־נוחות היא סימן שאנחנו צריכים להתרחק. ולא כל דרישה מאדם אחר הופכת אוטומטית לגבול רק משום שקראנו לה כך.

מערכות יחסים דורשות גם משא ומתן, גמישות, הקשבה, פשרות ולעיתים היכולת להישאר בשיחה שגם אינה נעימה. המטרה של גבולות אינה ליצור חיים שבהם איש לעולם לא מתסכל אותנו. המטרה היא לדעת מה שייך לנו לבחור, מה אפשר לבקש מהאחר, ועל מה אנחנו מוכנים או לא מוכנים לקחת אחריות.

גבול בריא יכול גם להשתנות. מה שהתאים לנו לפני שנה אינו חייב להתאים היום. גבול אינו חוק טבע – הוא מידע עדכני על האופן שבו אנחנו רוצים להשתתף בחיים ובמערכות היחסים שלנו.

אז איך מתחילים להציב גבולות?

אפשר להתחיל עוד לפני שמנסחים את המשפט:

• מה קורה בפועל? במקום "לא מכבדים אותי", נסו לתאר את האירוע: "שלוש פעמים השבוע נשארתי לעבוד שעה נוספת למרות שלא רציתי".
• מה המחיר שאני משלמ/ת? עייפות? כעס? תחושת ניצול? פחות זמן לעצמי? (ואם המחיר המרכזי הוא עייפות מתמשכת – כתבתי גם על ניהול אנרגיה, ואיך לבחור על מה להוציא את מה שיש לנו.)
• מה אני באמת רוצה שיקרה? לא מה אני רוצה שהאדם האחר ירגיש – אלא איזו התנהלות הייתה מתאימה לי יותר.
• מה נמצא בשליטתי? כאן בדרך כלל מתחיל הגבול עצמו.

ויש עוד שאלה שאני אוהבת במיוחד: אם לא הייתי צריכה לוודא שאף אחד לא יתאכזב ממני – מה הייתי אומרת עכשיו?

לא בהכרח צריך לעשות מיד כל מה שעולה בתשובה. אבל זו דרך מצוינת להתחיל לשמוע אותה. כי לפעמים הקושי שלנו בהצבת גבולות אינו שאין לנו גבול. אנחנו יודעים די טוב שמשהו כבר לא מתאים. הקושי הוא שאנחנו מחכים שהאדם השני ייתן לנו רשות להכיר בכך.

בתהליך ליווי אישי אפשר לזהות איפה הגבול שלנו מתבטל שוב ושוב, מה מחזיק את הדפוס הזה – ולבנות דרך פעולה שמתאימה לאדם שאנחנו.

גבול אינו הדרך שלנו לבחור בשביל מישהו אחר. הוא הדרך שלנו להפסיק לבקש מאחרים לבחור עבורנו.

ולפעמים, דווקא משם מתחילה מערכת יחסים שיש בה פחות ניחושים, פחות כעס שקט – והרבה יותר מקום לשני האנשים שנמצאים בתוכה.

ובשביל זה אני כאן.