צורת החשיבה שיצרה את הבעיה לא יכולה להיות צורת החשיבה שתפתור אותה

"התפקוד שלנו תלוי במידה מסוימת באותם הפילטרים שיאפשרו לנו להשתמש בניסיון קודם, לזהות דפוסים, לדכא אפשרויות לא רלוונטיות ולהגיע מהר לפתרון. אבל כשהתנאים משתנים, אנחנו צריכים יכולת אחרת: גמישות קוגניטיבית."

יש רגעים שבהם נדמה לנו שאם רק נחשוב על זה עוד קצת – נמצא את התשובה. ננתח שוב את השיחה, נעבור עוד פעם על האפשרויות, ננסה להבין למה זה קורה לנו, נחפש עוד דרך להיות בטוחים לפני שנחליט, עוד סימן שיאשר שאנחנו בכיוון הנכון, עוד פתרון למה שכבר הרבה זמן לא עובד.

וזה נשמע הגיוני: יש בעיה, אז צריך לפתור אותה. אבל מה קורה כשהדרך שבה אנחנו מנסים לפתור את הבעיה היא חלק ממה שמשאיר אותה… בעיה?

לפעמים הבעיה שאנחנו מנסים לפתור היא לא רק תוצאה של המציאות – אלא גם תוצאה של הדרך שבה אנחנו מארגנים את המציאות בראש. במקרה הזה, עוד מאותו דבר, אפילו אם נעשה אותו חזק יותר, לא בהכרח יפתור אותה.

קודם כל: מהי בכלל "אותה צורת החשיבה"?

כשאנחנו ניגשים לבעיה, אנחנו כמעט אף פעם לא מתחילים מדף חלק. אנחנו מגיעים אליה עם ניסיון קודם, אמונות, פחדים, הרגלים, ציפיות והנחות לגבי מה אמור לקרות. אותה צורת החשיבה יכולה להיות אותה הנחת יסוד, אותה הגדרה של הבעיה, אותו קריטריון להצלחה, אותה אסטרטגיה, או אפילו אותה תפיסה של מי אני בתוך הסיטואציה.

ניקח למשל אדם שיש לו רעיון מצוין בעבודה, אבל הוא חווה קושי לדבר בישיבות הצוות. יש בו קול שאומר לעצמו: "אני לא מספיק בטוח בעצמי. אני צריך להיות יותר בטוח בעצמי לפני שאדבר בישיבה".

הבעיה ה"מוצהרת" היא חוסר ביטחון. אם נשים לב, הנחת היסוד שמתחתיה אומרת: "אני אוכל לפעול רק כשארגיש בטוח". מכאן – נגזר גם הפתרון: "אני צריך להתכונן יותר, לדעת בדיוק מה להגיד, להיות בטוח שלא אגיד משהו טפשי, להרגיש מספיק בטוח, ורק אז לדבר".

אלא שכל "הפתרונות" האלו פועלים מתוך אותה הנחת יסוד שיצרה את התקיעות מלכתחילה: "אני צריך ביטחון לפני שאני פועל".

עכשיו בואו נסתכל על זה מזווית נוספת. מה אם נשנה את מבנה הנחת היסוד הזו? מה אם נפרק את המשוואה? אולי ביטחון אינו תנאי לפעולה. אולי פעולה היא אחת הדרכים שבהן נבנה ביטחון.

זאת כבר לא תשובה אחרת לאותה שאלה. זאת שאלה אחרת.

לפעמים אנחנו לא תקועים כי אין לנו פתרון. אנחנו תקועים בתוך הדרך שבה הגדרנו את הבעיה

בפסיכולוגיה הקוגניטיבית קיים מושג שנקרא "קיבעון תפקודי" (functional fixedness): הנטייה שלנו לראות דברים בהתאם לשימוש או למשמעות שכבר למדנו לייחס אליהם. ברגע שלמדנו לראות חפץ, רעיון או מצב באופן מסוים, קשה יותר לראות שימושים אחרים שלו.

אחד הניסויים הקלאסיים בתחום הוא "בעיית הנר". המשתתפים מקבלים נר, גפרורים וקופסת נעצים ומתבקשים להצמיד את הנר לקיר כך שהשעווה לא תטפטף על השולחן. ספוילר: הפתרון דורש להשתמש בקופסת הנעצים כמדף שעליו עומד הנר. הקושי הוא שכאשר הקופסה מוצגת מלכתחילה ככלי שמכיל נעצים, קל לנו להמשיך לראות אותה כ"קופסה לנעצים" – וקשה יותר לראות את האפשרות האחרת.

למעשה, הקופסה לא השתנתה. הייצוג שלה בתפיסה שלנו השתנה.

וזה קורה לנו לא רק עם חפצים, אלא גם מול עצמנו. כמה פעמים מצאתם את עצמכם מכריזים על עצמכם: "אני אדם שקט"; "אני לא טוב/ה במכירות"; "אני לא יודע/ת לקבל החלטות"; "אני מרצה"; "אני פשוט לא טיפוס לוקח סיכונים"? וכך, תיאור שחזרנו עליו מספיק פעמים יכול להפוך ממידע על התנהגות מסוימת, להגדרה של מה אפשרי עבורנו. במצב הזה, אנחנו כבר לא שואלים רק "מה אפשר לעשות?" אלא, מבלי לשים לב, השאלה מצטמצמת אל "מה אדם כמוני יכול לעשות?"

מחקרים נוספים מצאו שאימון שמסייע לאנשים לפרק את הייעוד ה"רגיל" שהם מייחסים לחפצים יכול לשפר משמעותית פתרון בעיות יצירתי. כלומר:

לפעמים הבעיה איננה שאין לנו מספיק ידע כדי לפתור אותה. הבעיה היא שכבר החלטנו, מבלי לשים לב, מה הפתרון הראוי.

חשבו על ההצהרה: "אני חייב למצוא עבודה שמתאימה לניסיון שלי." מה אם נחליף אותה בשאלה: "איזו עבודה אני רוצה להיות מסוגל לעשות בעוד שלוש שנים, ומה חסר לי כדי להגיע אליה?" האחד – מתמקד במה השגתי עד היום. השני – מתמקד בחזון ובדרך אליו.

דוגמה נוספת: "אני חייב למצוא דרך שאנשים יאהבו אותי", לעומת: "אני רוצה לבנות מערכות יחסים שבהן אני יכול להיות אני". אותו האדם, אותה המציאות, עולם פעולה אחר לגמרי.

המוח דווקא אוהב להשתמש בצורת החשיבה הקיימת

יש עוד סיבה לכך שקשה לנו לשנות צורת חשיבה: הרבה מהאסטרטגיות שאנחנו משתמשים בהן היום לא הופיעו במקרה. למעשה, התפקוד שלנו תלוי במידה מסוימת באותם הפילטרים שיאפשרו לנו להשתמש בניסיון קודם, לזהות דפוסים, לדכא אפשרויות לא רלוונטיות ולהגיע מהר לפתרון. אבל כשהתנאים משתנים, אנחנו צריכים יכולת אחרת: גמישות קוגניטיבית – היכולת לעבור בין פרספקטיבות, כללים ואסטרטגיות בהתאם לדרישות החדשות של הסביבה. זו אחת מפונקציות הניהול המרכזיות שלנו.

וזה מסביר תופעה מוכרת מאוד: אסטרטגיה שהייתה מצוינת בעבר יכולה להפוך לבעיה בהווה.

קחו ילד שלומד "כדאי שאהיה שקט כדי לא לגרום לבעיות". הילד הזה יכול לפתח מיומנות מדהימה לקרוא חדר, להסתגל ולחשוב לפני שהוא מדבר. אבל אותה האסטרטגיה יכולה להוות בעיה, כשירצה להציג רעיונות, להביע את דעתו או לבקש בעבור עצמו. אותו הילד לומד "אני צריך להיות מדויק אפילו יותר, לפני שאני מדבר". כך – הוא משתמש במנגנון הישן כדי לפתור את המחיר שאותו מנגנון ישן יצר, מבלי לחשוב שההבנה הזו לא משרתת אותו במקרה הזה.

לכן לא תמיד נכון להסתכל על דפוס שאנחנו רוצים לשנות ולשאול: "איך אנחנו כבר נפטרים ממנו?" מציעה לכם שאלה מעניינת בהרבה: "איפה ההבנות האלו עזרו לי, ואיפה הן כבר לא מתאימות לחיים שאני רוצה לבנות?"

"לחשוב על זה עוד"? תחשבו שוב.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא חשיבת יתר. אנחנו נוטים להניח שאם עדיין אין לנו תשובה, כנראה לא ניתחנו מספיק את הסיטואציה, כנראה שלא חשבנו עליה מספיק. אז אנחנו ממשיכים לחקור בעצמנו: "למה זה קרה לי? מה הייתי צריך/ה להגיד? מה הוא חושב עליי? מה יקרה אם אבחר לא נכון? איך אוכל להיות בטוח/ה? ומה אם אגלה בהמשך הדרך – שטעיתי?"

אלא שיש הבדל גדול בין חשיבה שמייצרת מידע חדש, לבין חשיבה שממחזרת את אותה אי־ודאות.

מחקרים בתחום הרומינציה – חשיבה חזרתית ומתמשכת סביב קושי או מצוקה – מצביעים על כך שחשיבה נוספת על בעיה אינה בהכרח מובילה לפתרון טוב יותר. במצבים מסוימים, היא יכולה דווקא לפגוע בפתרון בעיות ולשמר מצוקה.

ואז, שימו לב לפרדוקס הבא: "אני מרגיש/ה חוסר ודאות ← אני חושב/ת כדי להשיג ודאות ← החשיבה מייצרת תרחישים נוספים ← אני מרגיש/ה פחות ודאות ← ועל כן נוצרת חשיבה נוספת".

בשלב הזה, הפתרון הופך לחלק מהבעיה, ואז אולי השאלה אינה "איך להגיע לוודאות?" אלא – "כמה ודאות אני באמת צריך/ה כדי לעשות את הצעד הבא?"

נחזור אל הילד השקט ממקודם. חשבו איזה הבדל גדול יש בין השאלה "למה אני תמיד כזה?" לבין "מה קרה בפגישה אתמול מהרגע שנכנסתי ועד ששתקתי?" משאלה מופשטת, ביקורתית וזהותית, עברנו לשאלת תיאור מקרה ספציפי – שאפשר לעבוד עליו.

לפעמים "צורת חשיבה חדשה" היא לא לחשוב מחשבה חיובית יותר, אלא לעבור: מ"למה?" ל"מה קורה בפועל?"; מ"מה זה אומר עליי?" ל"מה אני עושה כשזה קורה?"; מ"איך אפסיק לפחד?" ל"מה הייתי עושה אם הייתי מאפשר לפחד להיות כאן?"

לפעמים רק כשאנחנו מפסיקים לנסות לפתור אותה מתוך אותה מסגרת – אנחנו מתחילים לראות אותה באמת.

אז איך יוצאים מצורת החשיבה שיצרה את הבעיה?

אפשר להתחיל מכמה שאלות:

• איך אני מגדיר/ה כרגע את הבעיה? לא "מה לא בסדר איתי?" אלא – "מה קרה בפועל?"
• איזו הנחה מסתתרת בתוך ההגדרה הזו? למשל: "אני חייב להיות בטוח לפני שאפעל; אסור לאכזב אנשים; החלטה נכונה אמורה להרגיש ברורה; כדי להצליח אני צריך להיות אדם מסוג מסוים".
• מה אני עושה שוב ושוב כדי לפתור את הבעיה? יכול להיות שהפתרון כבר משמר חלק ממנה?
• איך אדם אחר היה מסתכל על המצב הזה? אדם שאני מעריך/ה, אוהב/ת, שחשוב לי.

ובעיקר, זה הזמן לבדוק האם הדרך שבה למדנו לראות את עצמנו ואת המציאות עדיין מתאימה למקום שאליו אנחנו רוצים להגיע. לפעמים התשובה תהיה "כן" – ונעשה את מה שכבר ברור לנו. לפעמים, נגלה שאנחנו עובדים קשה מאוד כדי לפתור בעיה, מתוך אותה הנחה שמחזיקה אותה במקום. ברגעים האלה – אולי לא צריך לחשוב יותר – אלא לחשוב אחרת.

לפעמים – הפתרון שאנחנו מחפשים הוא לא תשובה חדשה לאותה השאלה. הוא שאלה חדשה.

ובשביל זה אני כאן.