חשיבת יתר: חוזקה או מכשלה? אולי הבעיה היא לא כמה אנחנו חושבים, אלא איך

"אותו מוח שיודע לראות מורכבות, לזהות ניואנסים, לחשוב כמה צעדים קדימה ולבחון אפשרויות – יכול להיות אחד הנכסים הגדולים שלנו. והוא יכול גם להשאיר אותנו במשך שעות בדיוק באותה נקודה."

אנחנו חושבים כל הזמן – על מה שאנחנו עושים עכשיו, על מה שנעשה אחר כך, על מה שמישהו אמר אתמול, על הודעה שצריך לענות עליה, על מה נאכל בערב, על שיחה שעוד לא קרתה ועל אחת שכבר נגמרה אבל משום מה ממשיכה להתנהל לנו בראש.

אז כמה מחשבות עוברות לנו בראש ביום? במוח הממוצע עוברות כ־70,000 מחשבות ביום, כשרובן, אגב, מחשבות חוזרות.

ואם לחשוב הרבה הוא חלק כל כך טבעי מהחיים שלנו – מתי חשיבה הופכת לחשיבת יתר?

האם עשר דקות על החלטה הן חשיבה, ושעה היא חשיבת יתר? האם אדם שחושב על משהו שוב למחרת כבר "נתקע"? ומה לגבי מי שחושב במשך שלוש שעות על בעיה מקצועית ובסופן מגיע לפתרון שאף אחד אחר לא ראה?

יש אנשים שנכנסים לחדר וקולטים מהר מאוד את הדינמיקה; שומעים משפט ומזהים בו כמה משמעויות; לפני החלטה הם כבר רואים את ההשלכות שלה שלושה צעדים קדימה; בעבודה הם אלה שעשויים לזהות את התקלה לפני שהיא מתרחשת, לשאול את השאלה שאף אחד עוד לא שאל, לחבר בין פרטים שנראו לאחרים לא קשורים.

הם יכולים להיות מתכננים מעולים. אסטרטגים טובים. אנשים קשובים. אנשי מקצוע יסודיים. יוצרים שלא מסתפקים ברעיון הראשון שעולה להם לראש.

ואז מגיעה שיחה אחת שלא יצאה בדיוק כמו שרצו, החלטה שאין לה תשובה חד־משמעית או הודעה שלא קיבלה את התגובה שציפו לה – ופתאום אותה יכולת מרשימה מתחילה לעבוד שעות נוספות.

"למה הוא אמר את זה ככה?"
"אולי הייתי צריכה לענות אחרת."
"אם אבחר בזה, מה יקרה בעוד שנה?"
"ומה אם אני מפספסת משהו?"
"ואולי עצם זה שאני לא בטוחה אומר שזה לא נכון?"

אולי הדרך הטובה ביותר להגדיר חשיבת יתר אינה לפי כמות המחשבות, מספר הדקות או כמה פעמים חזרנו לנושא – אלא לפי מה שהחשיבה עושה.

בעוד חשיבה מעמיקה יכולה לעזור לנו לראות מה שלא ראינו קודם, לשמוע פריטי מידע ולחבר ביניהם, לזהות סיכון ולראות כמה צעדים קדימה, חשיבת יתר היא עיסוק חוזר באירועים, בהחלטות או בבעיות, שלא מוביל לפתרון מעשי או לבחירה קונקרטית.

אנחנו שואלים שוב את אותה שאלה, מייצרים עוד תרחישים, בודקים שוב את ההחלטה, מנסים להשיג עוד טיפת ודאות.

אז חשיבת יתר היא חוזקה או מכשלה?

כדי לענות על זה, צריך קודם להבין מה קורה ברגע שבו חשיבה טובה מפסיקה לקדם אותנו, ומתי היא מתחילה להסתובב סביב עצמה.

לא כל מחשבה שחוזרת על עצמה היא מחשבה מזיקה

בסקירה רחבה של Edward Watkins על constructive and unconstructive repetitive thought נמצא שחשיבה חזרתית יכולה להיות קשורה לתוצאות שונות מאוד.

חשיבה חזרתית נמצאה קשורה מצד אחד לתוצאות לא רצויות כמו חרדה, דיכאון ומצוקה, ומצד שני היא יכולה לקחת חלק גם בתכנון ובהכנה, בעיבוד של אירועים קשים, בהסתגלות ובהכנה לפעולה. Watkins הציע שההבדל תלוי בין היתר בהקשר, בתוכן, ובשאלה האם החשיבה מתרחשת ברמה מופשטת וכללית או קונקרטית וספציפית.

כלומר, עצם זה שחזרנו למשהו בראש שוב ושוב עדיין לא אומר לנו אם החשיבה הזאת מועילה או מזיקה. אז במקום לשאול "כמה זמן אני כבר חושבת על זה?" השאלה המעניינת יותר היא: "מה השתנה מאז שהתחלתי לחשוב על זה?"

כי יכול להיות שבמשך שעה של חשיבה זיהיתי נתון שלא לקחתי בחשבון, ניסחתי את הבעיה בצורה מדויקת יותר, בניתי תוכנית, גיליתי מה חסר לי כדי להחליט או מצאתי אפשרות חדשה. במקרה כזה, החשיבה המעמיקה ייצרה משהו חדש.

יכול להיות, במקרה אחר, שבמשך אותה שעה שאלתי את עצמי בפעם ה־34: "כן, אבל איך אני יכולה להיות בטוחה?"

ופה קורה משהו אחר לגמרי – מחשבה יכולה להיות מאוד מורכבת בלי להיות מאוד מועילה.

לפעמים מה שאנחנו קוראים לו "חשיבת יתר" מתחיל דווקא בחוזקה

יש משהו קצת בעייתי בדרך שבה אנחנו מדברים על אנשים שחושבים הרבה.

"אני אובר־ת'ינקר."
"אני הורסת לעצמי הכול עם המחשבות."
"הלוואי שיכולתי פשוט לא לחשוב."
"תראי את X, היא פשוט מחליטה ועושה."

השפה הזאת הופכת מהר מאוד נטייה מסוימת של המוח לפגם באופי, אבל אותה מערכת שמייצרת את הלופ יכולה להיות גם זו שהופכת אדם למתכנן טוב, לאדם שרואה מורכבות, למישהו שקולט ניואנסים ויודע לצפות בעיות לפני שהן קורות.

תחשבו על אותה יכולת בהקשרים אחרים:

• מנהלת נכנסת לפגישה ושמה לב שמשהו בהתנגדות של הצוות אינו קשור בכלל להצעה שעל השולחן אלא למשהו שלא נאמר בחדר.
• מעצב מסתכל על רעיון ראשוני, ממשיך לפרק אותו, לשאול עליו שאלות ומגיע לגרסה טובה בהרבה.
• אדם עומד לפני שיחה חשובה וחושב מראש מה חשוב לו להגיד, איפה הוא עלול להיסחף ואיזה גבול הוא רוצה לשמור.
• מישהי שוקלת הצעת עבודה, ולא מסתפקת ב"שכר טוב", אלא חושבת גם על התרבות הארגונית, הנסיעות, אפשרויות הקידום, האנשים שתעבוד איתם והאופן שבו התפקיד ישתלב בחיים שהיא רוצה לבנות.

בכל הדוגמאות האלה, יותר חשיבה יכולה לייצר יותר איכות. היא מאפשרת לנו לראות מורכבות, לצפות בעיות, להחזיק כמה משתנים במקביל, לגלות דפוסים, לא לקבל את התשובה הראשונה רק מפני שהיא זמינה.

ואז אותה מערכת בדיוק – מופנית פנימה:

הודעה ממישהו שאנחנו אוהבים מקבלת ארבע פרשנויות אפשריות. לכל פרשנות יש שלושה הסברים. לכל הסבר יש משמעות אחרת לגבי הקשר. כל משמעות מייצרת עתיד אחר.

לפני ששמנו לב, אנחנו כבר לא מנסים להבין את ההודעה, אלא לפתור בראש מערכת שלמה של אפשרויות שאין לנו כרגע מספיק מידע כדי לפתור.

הבעיה היא לא המנוע. הבעיה היא המשימה שנתנו לו.

מוח מצוין בזיהוי אפשרויות יכול להיות מצוין גם ביצירת עוד ועוד אפשרויות. מוח שיודע לחפש סיכונים יכול למצוא סיכון כמעט בכל החלטה. מוח שיודע לנתח יכול להמשיך לנתח גם אחרי שנגמר החומר החדש לניתוח.

פה חוזקה מתחילה להפוך למכשלה.

יש הבדל בין לפתור בעיה לבין להסתובב סביבה

ניקח אדם ששוקל לעזוב עבודה.

חשיבה יכולה להיראות כך: "מה מפריע לי בתפקיד הנוכחי? האם הבעיה היא המקצוע, החברה, המנהל, השכר, העומס או שילוב ביניהם? מה חשוב לי שיהיה בתפקיד הבא? כמה כסף אני צריך? איזה סיכון אני מסוגל לקחת כרגע? עם מי כדאי לי לדבר כדי לקבל מידע שחסר לי?"

זו חשיבה שמתחילה לצמצם את הבעיה: בהתחלה היו מאה משתנים – אחרי החשיבה יש חמישה. בהתחלה היה "רע לי" – עכשיו ברור יותר מה בדיוק רע. בהתחלה לא היה ברור מה חסר – עכשיו אפשר להשיג את המידע.

לעומת זאת, אפשר להתחיל באותה הבעיה והחשיבה יכולה להיראות כך:

"ומה אם אעזוב ואתחרט?"
"ומה אם אשאר ואבזבז עוד שנתיים?"
"ואיך אדע שזו באמת הבחירה הנכונה?"
"מה אם במקום הבא יהיה יותר גרוע?"
"אולי אני פשוט בן אדם שלא מרוצה מכלום."

כאן התחלנו משאלה קונקרטית על עבודה והגענו מהר מאוד לשאלה על האישיות שלנו, הזהות שלנו ועל הסיכוי להיות מרוצים בחיים. גם כאן אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו "עובדים על פתרון לבעיה". בפועל, הבעיה דווקא הלכה והתרחבה.

זה אחד הסימנים החשובים ביותר להבחנה בין חשיבה שמשרתת אותנו לחשיבה שמתחילה לנהל אותנו:

חשיבה טובה בדרך כלל מייצרת גבולות. לופ מחשבתי נוטה לפתוח עוד ועוד חזיתות.

לא כל התבוננות פנימה נראית אותו הדבר

במחקר יש אבחנה בין שני רכיבים בהקשר זה: Brooding (דגירה) ו־Reflection (הסתכלות פנימית).

Brooding הוא העיסוק הפסיבי והחזרתי בפער בין הקיים לבין המקום שבו אנחנו רוצים להיות, והוא נקשר באופן עקבי יותר לדפוסים לא מסתגלים, בעוד Reflection מציג קשרים שונים ונקשר יותר להסתגלות ולפתרון בעיות. חשוב לא להפוך את החלוקה הזו לחוק מוחלט, אבל היא נותנת לנו שאלה שימושית: האם אני כרגע מתבונן בבעיה כדי להבין אותה, או בעיקר נשאר ליד הכאב שלה?

אפשר להרגיש את ההבדל בשפה:

"מה בדיוק קרה?" לעומת: "למה הדברים האלה תמיד קורים לי?"
"מה אני צריך לדעת כדי להחליט?" לעומת: "איך אוכל להיות בטוח שאני לא טועה?"
"מה ניסיתי עד עכשיו?" לעומת: "למה אני לא מצליח להיות כמו אנשים שפשוט עושים?"

הראשון מקרב אותנו לבדיקה ולכיוון לפתרון, בעוד השני נוטה לפתוח עוד ועוד חומר לחשוב עליו ובעיקר חוזר לשאלה "למה אנחנו כאלה".

זה לא אומר ששאלות גדולות הן מיותרות, אבל כשאנחנו תקועים, יש משהו מאוד יעיל בחזרה לפרטים. השאלה הקונקרטית לא פותרת הכול, אבל היא מחזירה אותנו משיפוט האישיות אל משהו שאפשר להתבונן בו, ללמוד ממנו ולפעול עליו.

לכן ההבחנה המעניינת אינה בין אנשים שמתבוננים פנימה לבין כאלה שלא, אלא בין סוגי השאלות שאנחנו נותנים למוח לפתור.

אחת המלכודות הגדולות של חשיבת יתר: לנסות לחשוב עד לקבלת ודאות

יש בעיות שבהן עוד מידע באמת מקרב אותנו לתשובה. אם אני רוצה לדעת באיזו שעה הרכבת יוצאת, אפשר לבדוק. אם אני רוצה להשוות בין שתי הצעות מחיר, אפשר לאסוף נתונים.

אבל הרבה מהשאלות שמעסיקות אותנו באמת בחיים לא עובדות ככה – אין מי שיכול להבטיח לנו אם נאהב את העבודה החדשה גם בעוד שנתיים, או שהקשר שאנחנו נמצאים בו יצליח, או אם נצטער ששכרנו את הדירה.

אין מאגר מידע שמחזיק את התשובה – יש לנו נתונים, ניסיון, העדפות, אינטואיציה. אפשר להתייעץ, לבדוק ולהעריך, אבל בסוף נשארת מידה מסוימת של אי־ודאות.

וכאן נוצר פרדוקס: ככל שאנחנו מייצרים יותר תרחישים, אנחנו מגלים יותר דברים שיכולים להשתבש. וככל שיש יותר דברים שיכולים להשתבש, אנחנו מרגישים צורך לחשוב עוד – ועכשיו יש לנו אפילו פחות תחושת ודאות משהייתה בהתחלה.

כלומר, ככל שהמוח טוב יותר בייצור אפשרויות, הוא עשוי להיות טוב יותר גם בלמצוא את כל הסיבות שבגללן עדיין אסור להפסיק לחשוב.

זו כבר לא רק משימה לקבל החלטה, זו משימה לוודא מראש שאף עתיד אפשרי לא יפתיע אותנו.

והמשימה הזאת לעולם לא תקבל וי.

לפעמים יש מידע שהראש פשוט לא מחזיק

נניח שאני מתלבטת אם תחום מקצועי חדש מתאים לי. אני יכולה: לחשוב עליו הרבה, לקרוא, לדמיין את עצמי עובדת בו, לנתח אם הוא מתאים לאופי שלי, לבנות טבלת יתרונות וחסרונות, לשאול אם אני "באמת רוצה את זה" או רק מתלהבת כרגע.

אבל מגיע שלב שבו עוד חצי שעה של חשיבה לא תייצר את סוג המידע שאני צריכה.

לעומת זאת, שלוש שיחות עם אנשים שעובדים בתחום עשויות לייצר אותו. או יום התנסות, קורס קצר או פרויקט קטן.

אותו דבר ביחסים. במקום לנסות במשך שבועיים לענות בתוך הראש על "האם היא באמת רוצה אותי?", לפעמים פעולה פשוטה כמו להציע להיפגש תייצר מידע שאין שום דרך לחשוב אותו מראש.

וזה אחד העקרונות שאני אוהבת במיוחד בהקשר של חשיבת יתר:

לא כל תשובה נמצאת בתוכנו ומחכה שנחשוב מספיק חזק כדי למצוא אותה. יש תשובות שנוצרות רק במפגש עם המציאות.

אנחנו פועלים. מקבלים תגובה. מרגישים משהו שלא ידענו שנרגיש. מגלים שהפחד היה מדויק – או שלא. לומדים משהו חדש. משנים כיוון. יוצאים לדרך שוב.

במילים אחרות: לפעמים הדרך לצאת מחשיבת יתר היא לא לחשוב פחות. היא להפסיק לבקש מהחשיבה לענות על שאלות שרק פעולה יכולה לענות עליהן.

איך יודעים שהחוזקה התחילה לעבוד נגדנו?

אין שעון שמתחיל לצפצף אחרי עשרים דקות ואומר: מכאן זו חשיבת יתר. אפשר לחשוב על החלטה משמעותית במשך שבועות ולעשות עבודה מצוינת, ואפשר להיכנס ללופ בתוך חמש דקות.

במקום למדוד זמן, אפשר לבדוק את הכיוון של החשיבה:

• האם נוצר מידע חדש? מה אני יודעת עכשיו שלא ידעתי לפני עשרים דקות?
• האם הבעיה נעשית ברורה ומוגדרת יותר – או גדולה ומעורפלת יותר?
• האם השאלה שאני מנסה לענות עליה בכלל יכולה לקבל תשובה מתוך הראש שלי?
• האם החשיבה מקרבת אותי להחלטה, לבדיקה או לפעולה – או רק מייצרת עוד סיבה להמשיך לחשוב?
• האם אני עדיין בניתוח המצב, או שכבר עברתי להסיק ממנו מסקנות על מי שאני?
• איזה מידע המציאות יכולה לתת לי עכשיו, שהמחשבה כבר לא יכולה?

כי חשיבה עמוקה היא לא בעיה שצריך להיפטר ממנה, לפעמים היא בדיוק הכוח שאנחנו צריכים. לפעמים הדבר החכם ביותר שמוח אנליטי יכול להבין הוא שכרגע הניתוח הגיע למיצוי שלו.

המטרה היא לא להגיע לחיים שבהם אנחנו לא חושבים יותר מדי. היא לדעת לזהות מתי החשיבה עדיין משרתת אותנו, ומתי אנחנו כבר משרתים אותה.

אז חשיבת יתר היא חוזקה או מכשלה?

אולי אף אחד מהם, לפחות לא בפני עצמה.

חשיבת יתר יכולה להיות המקום שבו חוזקה מפסיקה לשרת אותנו.

היכולת לראות מורכבות, לחשוב קדימה, לנתח, להעמיק, לחבר מידע ולבחון אפשרויות יכולה להיות נכס עצום.

היא הופכת למכשלה כשהיא מקבלת משימה שאין דרך להשלים: לדעת בוודאות. למנוע כל טעות. לחזות כל תגובה. להבין אדם אחר בלי לשאול אותו. לפתור את העתיד לפני שהוא קרה. או להבין את עצמנו עד לנקודה שבה כבר לעולם לא נצטרך להסתכן.

במקום הזה, עוד חשיבה לא בהכרח נותנת לנו יותר שליטה. לפעמים היא פשוט דוחה את הרגע שבו נצטרך לבחור בלי לדעת הכול.

פה, בעיניי, נמצא ההבדל החשוב:

בחירה אינה הרגע שבו סוף סוף השגנו ודאות.

הרבה פעמים היא בדיוק הרגע שבו אספנו את מה שאפשר היה לדעת, הקשבנו לעצמנו, הבנו מה חשוב לנו – והסכמנו לזוז גם עם מה שעוד לא נפתר.

המטרה היא לדעת על מה שווה להפעיל את המוח הזה – ומתי הגיע הזמן לתת למציאות להיכנס לשיחה.

ואם קל לזהות את הלופים אבל הרבה יותר קשה לצאת מהם בזמן אמת, זה בדיוק מסוג הדברים שאפשר לעבוד עליהם גם בליווי אישי – לא להשתיק את הראש ולא להילחם בחלק שחושב, אלא לזהות מה הוא מנסה להשיג, להפריד בין מידע אמיתי לבין ניסיון לייצר ודאות, ולבנות דרך שבה החשיבה חוזרת להיות כלי של בחירה – ולא תחליף לה.