מופנמות ומוחצנות: לזהות את ההעדפה שלך, בלי לתת לה לנהל אותך

"תכונת אישיות יכולה לספר לנו משהו על הדרך שבה אנחנו נוטים להתנהל. איך מבדילים בין העדפה אישיותית לבין פחד, הרגל ומיומנות שאפשר לפתח?"

מתי בפעם האחרונה הבחנתם במה שקורה בחדר, ולא בתחושה שבה אתם נכנסתם אליו?

יש את האנשים, שאיך שהם נכנסים לחדר, כאילו משהו בהם נדלק – הם מברכים בקול, עוברים מאדם לאדם, מתחילים שיחה. לעומתם, יש את אלו שיחכו שיפנו אליהם, או שכנראה פשוט לא ידברו. בעוד האדם הראשון יפתח שיחה קולחת מאפס, האדם השני לא בהכרח ידע איך להמשיך אותה.

מזדהים עם אחד הצדדים?

אם מצאתם את עצמכם עונים לאחד מהתיאורים, איך הייתם מדמיינים את עצמכם אחרי השיחה – מחפשים את השקט שלכם, או את השיחה הבאה?

זו דוגמה אחת להבדלים שאנחנו מזהים באופן די אינטואיטיבי בין אנשים.

יש מי שמחפשים יותר אינטראקציה, מדברים תוך כדי שהם חושבים, נכנסים בקלות לשיחה ומרגישים בנוח כשהרבה קורה סביבם; ויש מי שמעדיפים להתבונן קודם, לחשוב לפני שהם מגיבים, לבחור את השיחות שלהם ולווסת אחרת את כמות הגירויים והאינטראקציות שהם מכניסים ליום שלהם.

אנחנו נוטים לקרוא לקבוצה הראשונה מוחצנים ולקבוצה השנייה מופנמים. אחרי שאציע הגדרות, נעבור סקירה שהיא לא שחור או לבן – כדי להבין טוב יותר איפה ממוקמים, מה כדאי להכיר ואיפה נמצא האמצע.

מה בכלל מודדים כשמדברים על אישיות?

כשאנחנו אומרים על אדם שהוא, למשל, "חברותי", "מסודר", "סקרן", "רגיש", "שקט" או "אסרטיבי", אנחנו מתארים הבדלים באופן שבו אנשים נוטים לחשוב, להרגיש ולהתנהג.

בפסיכולוגיה קוראים לדפוסים האלה תכונות אישיות, כשאחד המודלים המרכזיים והנחקרים ביותר למיפוי התכונות האלה נקרא Big Five Personality Traits – חמש התכונות הגדולות.

המודל מתאר חמישה רצפים שלכל אחד מאיתנו יש מקום כלשהו על כל אחד מהם, כשבכל רצף אפשר להיות בקצה אחר או בכל מקום בתוך הרצף, ואין שילוב אחד שהוא "האישיות הנכונה".

על מופנמות ומוחצנות

אחד מחמשת הרצפים של ה-Big Five הוא רצף המוחצנות – Extraversion. הציר שמייצג את האופן שבו אדם נטען באנרגיה ועד כמה הוא נוטה להיות מעורב בחברה, פעלתן, אסרטיבי והרפתקני. בצד הגבוה יותר שלו נמצאת נטייה גבוהה יותר למוחצנות (Extroversion), בצד הנמוך יותר נמצאת נטייה למה שאנחנו מכנים מופנמות (Introversion). אפשר להבדיל בין השניים לפי מיקוד בין פנים לחוץ.

אדם מוחצן מקבל את האנרגיה שלו מבחוץ – מדיבור, שיחה, בילוי בקבוצה, חשיבה קבוצתית, עשייה קבוצתית, להיות חלק מצוות, בילוי אחרי בילוי. גם הרעיונות והשיח מגיעים מתוך הדיבור ותוך כדי שיחה. כשהאדם המוחצן מרגיש מותש – הוא הולך לקבל את האנרגיה שלו מבחוץ ויוצא כדי להתמלא מחדש.

אדם מופנם מקבל את האנרגיה שלו מבפנים – לבד או בשקט, בחשיבה עצמאית, בחוויה ובתחושה עצמאית. הם זקוקים למרחב, לפרטיות, ויעדיפו כמות אנשים קטנה ועומק, לעומת כמות אנשים גדולה סביבם ושיחות קלילות ומהירות. Small talk, למשל, הוא כנראה מהפעילויות הפחות מועדפות על האדם המופנם. כאשר מופנם מרגיש מותש – יכול להיות שהוא יצטרך זמן ללא גירויים חיצוניים.

כלומר: מופנמים ומוחצנים אינם בהכרח שני "סוגי אנשים", אלא תיאורים של מיקום יחסי על אותו רצף. ובעוד יש אנשים שנמצאים קרוב יותר לאחד הקצוות, רבים נמצאים איפשהו באמצע (אלה ייקראו אמביוורטים – Ambiverts).

אבל, וזו ההערה החשובה ביותר – החלוקה הזו בין לבד לביחד יכולה להיות מטעה, ולרוב להדביק תוויות או מסקנות לא נכונות.

פה מתחיל להיות מעניין. כי גם אם גיליתם שאתם נמצאים יותר בצד המופנם של הרצף, עדיין לא למדנו מזה בהכרח: האם אתם ביישנים, בטוחים בעצמכם, יודעים להחזיק שיחה, מסוגלים לעמוד על במה או האם תדברו בישיבת הצוות הבאה.

בשביל להבין את זה, צריך לעשות עוד הפרדה אחת.

"מוחצנות" היא לא רק כמה בא לי להיות עם אנשים

עד כה הבנו מאיפה האנרגיה מגיעה – מבחוץ או מבפנים, ואלו מאפשרים, כביכול בקלות, להגדיר: "מופנמים נטענים כשהם לבד ומוחצנים נטענים מאנשים."

יש משהו אינטואיטיבי ושימושי במטאפורה הזו. אנשים רבים באמת מזהים אצל עצמם הבדלים בכמות ובסוג האינטראקציה החברתית שהם מחפשים ובמידת העייפות שהם חווים אחריה.

אבל זו אינה ההגדרה המלאה של מוחצנות במחקר. בגרסה העדכנית של שאלון ה-Big Five הנפוץ, סקירת BFI-2, למשל, מנעד המוחצנות מוצג כמחולק לשלושה היבטים מרכזיים:

חברותיות – Sociability – עד כמה אדם נוטה לחפש, ליהנות ולהשתתף באינטראקציות חברתיות.

אסרטיביות – Assertiveness – עד כמה אדם נוטה להשמיע עמדה, להוביל, להשפיע ולקחת מקום.

רמת אנרגיה – Energy Level – נטייה לפעילות, התלהבות ואנרגטיות.

זה כבר מאפשר לנו להבין למה אנשים אמיתיים לא תמיד מתאימים לסטריאוטיפ.

אפשר לא לאהוב אירועים גדולים ועדיין להיות אדם אסרטיבי מאוד.
אפשר להזדקק להרבה זמן לבד ועדיין להעביר הרצאה מול מאות אנשים בלי שום בעיה.
אפשר להיות חברותי מאוד בשיחה אחד על אחד, אבל כמעט לא לדבר בקבוצה.

אפשר להיות אדם שקט שלא נהנה מ-small talk, אבל כשעולה נושא שמעניין אותו – להפוך לאדם הכי דומיננטי בחדר.

ואפשר גם להיות מוחצן שאוהב אנשים – אבל חושש מעימותים ולא מצליח להציב גבול.

האישיות שלנו מורכבת יותר מהמשפט "אני אדם של אנשים" או "אני אדם של בית".

מופנמות היא לא ביישנות

נחזור לרגע לאדם שנכנס לחדר ולא ניגש לדבר עם אף אחד.

יכול להיות שהוא מופנם, אבל יכול להיות גם שהוא פשוט לא מכיר שם אף אחד ומרגיש לא בטוח. יכול להיות שהוא רוצה לגשת למישהו אבל מפחד להידחות. יכול להיות שהוא דווקא נהנה מאוד מאנשים, אבל לא יודע איך לפתוח שיחה. יכול להיות שהוא עייף. ויכול להיות שהוא פשוט לא מעוניין לדבר עם אף אחד בחדר הזה.

מבחוץ כל המצבים האלה נראים כמעט אותו הדבר: אדם עומד בצד ולא מדבר. מבפנים קורים דברים שונים לחלוטין.

זה ההבדל הראשון שחשוב ללמוד לזהות:

מופנמות מתארת נטייה אישיותית. ביישנות מתארת עכבה או אי־נוחות חברתית. ומיומנות חברתית מתארת משהו שאפשר ללמוד ולפתח.

אדם יכול להיות מופנם ולא ביישן בכלל.

הוא יכול לדבר מול מאות אנשים, להוביל צוות, להציג עמדה ברורה, ליזום קשרים ולהרגיש בטוח מאוד בעצמו – ובכל זאת להעדיף פחות אינטראקציות חברתיות, יותר זמן לבד או שיחות עמוקות על פני הרבה היכרויות שטחיות.

מנגד, אדם יכול להיות מוחצן מאוד, לרצות להיות סביב אנשים ולהרגיש שהוא מתמלא מאינטראקציה – ובכל זאת להיות ביישן, לחשוש מביקורת או להתקשות לדבר מול קבוצה.

ביישנות כוללת בדרך כלל מידה של מתח, עכבה או חשש מהערכה שלילית בסיטואציות חברתיות. כלומר, השאלה המרכזית היא לא רק כמה אינטראקציה אני רוצה, אלא גם מה קורה לי כשאני נמצא בה.

ניקח דוגמה נוספת. נניח שמזמינים שני אנשים למסיבה.

הראשון אומר: "לא בא לי. הייתי כל השבוע עם אנשים ובא לי ערב שקט בבית."
השני אומר: "אני ממש רוצה ללכת, אבל אני כבר מדמיין את עצמי עומד בצד ולא יודע למי לגשת."

שניהם נשארים בבית. במקרה הראשון יכול להיות שמדובר בבחירה שמתאימה להעדפה. במקרה השני, יכול להיות שהאדם ויתר על משהו שהוא רוצה בגלל החשש.

זו הבחנה קריטית – כי אנחנו לא רוצים "לטפל" בהעדפה שאין בה שום בעיה, אבל אנחנו גם לא רוצים לקרוא לפחד בשם יפה יותר ולשלוח אותו הביתה עם תווית של אישיות.

ברגע שמפרידים בין הדברים האלה, המילה "מופנם" מפסיקה להסביר כל התנהגות שקטה. וזה חשוב, כי אחרת קל מאוד לקחת תכונת אישיות ולהפוך אותה להסבר לכל דבר שאנחנו עושים – וגם לכל דבר שאנחנו נמנעים מלעשות.

לפעמים הגדרה טובה הופכת מהר מאוד למגבלה טובה

יש הקלה גדולה בלמצוא מילה שמתארת אותנו. "אה, אני מופנמת. עכשיו זה הגיוני."

פתאום יש הסבר לכך שלא נהנינו מהאירוע, לכך שאנחנו צריכים יותר זמן לבד, לכך שהישיבה עם עשרה אנשים מתישה אותנו הרבה יותר משיחה של שעה עם אדם אחד.

להגדרות יש ערך. הן מאפשרות לנו לזהות צרכים ולהפסיק להילחם בדברים שהם פשוט חלק מהאופן שבו אנחנו פועלים.

אבל יש להן גם צד שני. "אני מופנמת" יכול להפוך מ־"אני בדרך כלל מעדיפה…" ל־"אני לא יכולה…".

אני לא יכולה להתחיל שיחה.
אני לא בנויה למכירות.
אני לא יכולה לעמוד מול קהל.
אני לא אדם שיוזם.

וכך, תיאור של ההעדפה שלנו מתחיל לכתוב עבורנו את התסריט.

אבל להכיר את האישיות שלנו אמור להרחיב את האפשרויות שלנו, לא לצמצם אותן.

אם אני יודעת שאירוע גדול מתיש אותי, אני יכולה לבחור להגיע לשעה וחצי במקום לא להגיע בכלל. אם שיחה ספונטנית קשה לי, אני יכולה להגיע לפגישה אחרי שחשבתי מה אני רוצה לשאול. אם אני יודעת שאני זקוקה לזמן עיבוד, אני יכולה לבקש לקבל חומר מראש.

זו כבר לא מלחמה באישיות. זו עבודה איתה.

ויש עוד משהו מעניין: אנחנו לא מתנהגים "לפי האישיות שלנו" בכל רגע

מחקרי אישיות מבחינים בין תכונות יחסית יציבות לבין ההתנהגות שלנו ברגע מסוים. וזה אומר שגם אדם מופנם מתנהג לפעמים באופן מוחצן מאוד.

מחקר של Seth Margolis ו־Sonja Lyubomirsky על הקשר בין מוחצנות לבין אושר ורווחה נפשית ביקש ממשתתפים להתנהג במשך שבוע בצורה מוחצנת יותר. בממוצע, הקבוצה שהתבקשה לעשות זאת דיווחה על יותר רגש חיובי ועל תחושת אותנטיות גבוהה יותר. אבל כאן מגיע החלק המעניין: ככל שהמשתתפים היו מופנמים יותר מלכתחילה, התמונה השתנתה. הם נהנו פחות מהיתרונות, ובחלק מהמקרים דיווחו על יותר עייפות ורגש שלילי ופחות אותנטיות.

כלומר, קל מאוד לקחת מחקר כזה ולהכריז: "כולם צריכים להיות מוחצנים יותר." אבל זו תהיה מסקנה הרבה פחות מעניינת מהמחקר עצמו.

אולי אנחנו מסוגלים להתנהג מחוץ לנטייה הטבעית שלנו, ואפילו להרוויח מזה לפעמים, אבל להתנהגות הזו יכולה להיות עלות שונה עבור אנשים שונים. זה כבר יותר תואם לחיים שאנחנו חיים – אני יכולה לבחור להיות מאוד חברתית בערב מסוים כי זה חשוב לי, ועדיין לדעת שאצטרך פחות תוכניות ביום שאחריו. אני יכולה לבחור לקחת את הבמה בפגישה, בלי להתחיל לספר לעצמי שמעכשיו אני "מוחצנת".

הטעות היא לחשוב שהמחיר מוכיח שההתנהגות אינה מתאימה לנו. הטעות ההפוכה היא לחשוב שאם אנחנו מסוגלים לעשות משהו – אנחנו צריכים לחיות כך כל הזמן.

אישיות היא לא התנהגות אחת שאנחנו משחזרים בכל מקום ואפשר לחשוב עליה יותר כמו על טווח עם נקודת משיכה טבעית.

לכל אחד מאיתנו יש אזורים שאליהם קל לנו יותר לחזור, אבל אנחנו לא תקועים בנקודה אחת.

לא כל פעולה צריכה להפוך לזהות חדשה.

אז למה בכל זאת נראה שלמוחצנים יש לפעמים יתרון?

כאן צריך להגיד משהו שאולי פחות נעים למופנמים לשמוע: בחלק מההקשרים, התנהגות מוחצנת באמת יכולה לעזור.

אם אתם מכירים יותר סיטואציות שמתארות מקרים מוחצנים (גם אם ההעדפה שלכם היא למקרה השני) – זה כנראה לא במקרה. מעצם היותנו יצורים חברתיים בעולם המערבי, הנורמות החברתיות מבקשות מאיתנו במקרים רבים להציג אנרגיה חברתית, שיתוף פעולה מרבי ושיח קולח. לסרב ליציאה "סתם כך", להעדיף לעבוד בחדר ולא בחלל המשותף או ללכת אחרי המסיבה בלי להמשיך ל-after party – אלה, ללא "הסבר מוצדק", לפעמים מתקבלים בסימן שאלה.

מוחצנות קשורה במחקר, בין היתר, לרמות גבוהות יותר של רגש חיובי ולמדדים מסוימים של רווחה.

יש לכך גם הסבר אפשרי פשוט למדי.

אנשים שנוטים ליזום יותר אינטראקציות מייצרים לעצמם יותר הזדמנויות לקבל מהן דברים טובים: שיחה מעניינת, היכרות, חיזוק חברתי, קשר מקצועי, צחוק, הזמנה. אם אני פונה לעשרה אנשים, יש לי יותר הזדמנויות לחוויה חברתית חיובית ממי שפנה לאדם אחד.

זו לא הוכחה שהאישיות הראשונה "טובה יותר" – אלא שלפעמים היא פשוט מייצרת יותר ניסיונות.

זה פותח אפשרות מעניינת במיוחד למופנמים:

אולי אני לא צריך להפוך לאדם מוחצן. אולי אני רוצה לבחור אילו מיומנויות אני יכול לשלב בארגז הכלים שלי, ששווה לי ללמוד להשתמש בהן.

אלה שני דברים שונים לגמרי.

גם "אני מוחצן" יכול להפוך למלכודת

אנחנו מדברים הרבה על המחיר שמופנמים משלמים בעולם שמתגמל נוכחות, אבל גם בצד השני יש סכנה להפוך העדפה לזהות מחייבת.

אם אני "האדם החברתי": האם מותר לי פתאום לא לרצות לצאת? אם כולם מכירים אותי כאדם שמרים את החדר, מה קורה ביום שאין לי אנרגיה לעשות את זה? אם אני תמיד מדבר ראשון, האם אני עדיין יודע להישאר מספיק זמן בשקט?

לפעמים הזהות שאנחנו הכי גאים בה יכולה להפוך לתפקיד שאנחנו מרגישים מחויבים להמשיך לשחק.

ובמובן הזה, מופנמות ומוחצנות נפגשות באותו המקום. לא בשאלה איזה צד טוב יותר. אלא בשאלה: כמה חופש נשאר לי להתנהג אחרת ממה שאני רגיל לחשוב שאני?

האישיות שלנו היא נקודת מוצא, לא מסקנה

המטרה בהתפתחות אישית אינה להפוך מופנמים למוחצנים או מוחצנים למופנמים. אין פרס בסוף על מעבר לצד השני של הסקאלה.

יש משהו שימושי הרבה יותר שאפשר לעשות: להכיר את המבנה שלנו מספיק טוב כדי לדעת מה נותן לנו אנרגיה, מה עולה לנו יותר, באילו תנאים אנחנו פורחים ואיפה אנחנו מסתתרים מאחורי ההגדרה שלנו במקום לבחור – וזה ממש חלק ממה שאנחנו עושים בתהליך ליווי אישי.

אז במקום לשאול רק "האם אני מופנם או מוחצן?", אפשר לשאול:

• באילו סיטואציות אני במיטבי עם אנשים, ובאילו אני נסגר?
• איזו התנהגות אני נמנע ממנה כי היא באמת לא מתאימה לי, ואיזו כי החלטתי ש"אדם כמוני" לא עושה אותה?
• מה עוזר לי להיות חברתי בלי להתרוקן?
• איזו מיומנות הייתי רוצה לפתח גם אם היא לא באה לי באופן טבעי?

כי אפשר לכבד את מי שאנחנו בלי להפוך אותו לגבול של מי שאנחנו יכולים להיות.

העדפת אישיות יכולה להסביר לנו מאיפה אנחנו מתחילים. היא לא חייבת להחליט בשבילנו לאן נלך.

ובשביל זה אני כאן.